מהמקורות:על עישון סיגריות וצריכת סמים 

"קטרת סמים" אודי וולף*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פגיעתם של העישון והסמים רעה בגוף וברכוש, ופעמים הרבה גם בנפש, הן של היחיד הן של החברה. בהלכות דעות, הקדיש הרמב"ם פרק שלם לכללי תזונה נכונה ולכללי התנהגות נוספים למען שמירת בריאות הגוף, והיינו יכולים לכאורה לפטור את עצמנו בהזכרת הלכות אלה, שהרמב"ם מבטיח ש"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא"3. הסיכונים הבריאותיים הטמונים במאכלים שמנה הרמב"ם4, עד ש"ראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם - כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר", רחוקים שנות אור בסיכוניהם הבריאותיים מן הסמים ומנזקי העישון. וכבר כתב עליהם הפוסק והרופא הדגול: "הרי אלו לגוף כמו סם המוות", ומה יגיד על אלה? אלא שבתי המשפט ופוסקי ההלכה חיפשו מקורות אחרים והתייחסו לצדדים שונים של נזקי העישון.

נציין תחילה את הנזקים העקיפים, הסביבתיים, אחר כך נזכיר את האיסורים הנוגעים לגוף, וננסה לבחון אם ניתנו בידי היושבים על מדין כל הכלים כדי לאכוף על היחיד ועל הרבים את חובת ההגנה עליהם מפני אחרים ומפני עצמם.


נזקי עישון ונזקי עשן
השופט א' רובינשטיין5 נדרש לאיסור העישון במקומות ציבוריים, ודן אגב כך גם בנזקי העישון. במקרה שנדון לפניו, פנתה סועדת הרה אל המלצרית וביקשה ממנה לאכוף את החוק האוסר לעשן במקומות ציבוריים במסעדה ששהתה בה עם ילדיה הקטנים, אך המלצרית לא עשתה דבר. המבקשת טענה בבית המשפט לתביעות קטנות כי העישון היה בניגוד לחוק, וכי נגרם נזק לה ולילדיה ולעובר שברחמה. מאחר שנפסק לה פיצוי רק כגובה סכום הארוחה, בקשה רשות ערעור "נוכח ההפרות המרובות של החוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים, התשמ"ד-1983, שהפכו ל'מכת מדינה', ונוכח התחייבותה של ישראל באמנה בינלאומית לפיקוח על הטבק". בית המשפט העליון נעתר לבקשתה אחרי שבית המשפט המחוזי סירב לכך.

בפסק דינו סקר השופט רובינשטיין בין השאר את עמדותיהם של פוסקי ההלכה בדורות האחרונים בעניין העישון בכלל ובעניין העישון במקומות ציבוריים בפרט, וכך פתח את דבריו בעניין זה:

גדולי תורה וחכמי פסיקה במשפט העברי בדור האחרון, משנתבררה סכנתו של העישון, נדרשו לכך, בתהליך המתבטא בעמדה מסתייגת יותר ויותר מן העישון ועומדת על נזקיו. יוער, כי בעולם התורני היה בעבר העישון אצל רבים בחינת כמעט סטנדרד, כך שלבוא ולהסב את הזרם אחורנית אינו בבחינת מילתא זוטרתא...
הדברים שנביא להלן הם במידה רבה הרחבה וניתוח של המקורות שהביא השופט רובינשטיין בפסק דינו.


מי האיש החפץ חיים
רבי ישראל הכהן מראדין (פולין, המאות הי"ט-הכ'), הידוע בכינויו ה"חפץ חיים", הוא כנראה ראשון לחכמים שאסר את העישון על סמך אבחון אינטואיטיבי של ציבור המעשנים והסתמכות על מחקרים רפואיים ראשוניים שעסקו בנזקיו של העישון. וזה לשונו:

כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא אדם חלוש, אסור להרגיל את עצמו בזה [עישון סיגריות], שמחליש כוחותיו ולפעמים נוגע גם לנפשו. והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כוח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם, אך מפני שהורגלו בזה מכבר, קשה להם לפרוש מזה. ואמרתי להם: מי התיר לכם להרגיל עצמכם על כך? אמת, חז"ל אמרו: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי - פטור [כי למי ישלם אם לא לעצמו]" (בבא קמא צ ע"ב). אבל על כל פנים הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו. ראשית, משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ועוד, דין הוא [=קל וחומר], דהלא תבל ומלואה של הקב"ה... ואיך יורשה העבד לעשות כפי רצונו? הלא הוא שייך לאדונו. ואם על ידי העישון נגרעו כוחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, דהלא עשה זה ברצון לבו, ולא באונס6.
בדברים אלה, מדגים ה"חפץ חיים" את ההתלבטות של פוסק ההלכה. מצד אחד, הוא רואה בעיניו ומרגיש בליבו שהעישון אסור, אך בתחום דיני גרימת נזק, אין לו כלים הלכתיים מספיקים כדי להתמודד עם האיסור ולכפות אותו, שהרי המעשן חובל בעצמו. בצר לו הוא מגייס נימוק מוסרי, וגם נסמך על סברות ולימודים לוגיים במקום שהיצר תוקף והקושי להתגבר עליו גדול מנשוא.


בין זהירות גרידא ועד "לא תרצח"
עשרות שנים לאחר מכן, בשנת תשכ"ד (1963), הרגיש גם הרב משה פיינשטיין בנזקי העישון. בתשובה קצרה, הוא כותב שאף שראוי להימנע מן העישון בשל הסכנה הכרוכה בו, הרי אין בו איסור הלכתי משום שדשו בו רבים. וזה לשונו7:

הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא [כלומר, לומר שהדבר אסור בשל האיסור ההלכתי המוטל על האדם להסתכן], מכיון שדשו בה רבים כבר איתא [=כתוב] בגמרא בכה"ג [=בכגון זה] "שומר פתאים ה'" בשבת דף קכ"ט ובנדה דף ל"א, ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין.
לשון אחר, אמנם כעיקרון אסור על אדם לסכן את בריאותו, אך לאיסור זה יש סייג והוא בסיכונים המקובלים בחברה (כגון נסיעה במכונית וכדומה), שאדם אינו חייב להימנע מהם, ועליהם נאמר בתהלים (קטז, ו) "שומר פתאים ה'". פסיקה זו נוגעת לסיכון העצמי הכרוך בעישון, אבל לעניין העישון במקום ציבורי, המפריע ומזיק לאחרים, הוא נחרץ בדעתו שהדבר אסור8.

בדרך דומה, נוקט גם הרב עובדיה יוסף9:

אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם הדבר ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו. וכבר הזהירה התורה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו).
"מה טוב ומה נעים", לשון רכה ונעימה יש כאן, אך לא פסק הלכה האוסר את העישון.

גם הרב ש"ז אוירבך (ירושלים, המאה הכ'), לא יצא בקול נחרץ נגד העישון, וכתב10 שאין איסור הלכתי לעשן אלא רק "ראוי שלא לעשן". הוא מסתמך על ניתוח דברי הרמב"ם ב"הלכות דעות" שפתחנו בהם את דברינו:

[הרמב"ם כתב] על כמה מיני מאכל שהן רעים ביותר, והרי הם לגוף כמו סם המוות, כעצה טובה בלבד: "וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם", ולא כתב לשון איסור.
וגם מדבריו עולה שהנהגה טובה יש כאן, אך איסור אין כאן11.

מי שהשתכנע שיש סיכון ממשי בעישון עד כדי הצדקת הטלת איסור הלכתי עליו, הוא הרב וולדנברג. את הדברים החשובים שכתב בעניין זה בשנת תשמ"ב (1982) לד"ר אלי יוסף שוסהיים נצטט כאן באריכות12:

נדהמתי ונבהלתי וממש רעדה אחזתני עקב הסברתו המעמיקה והבהירה, וראיותיו הרפואיות המופתיות, והוכחותיו הממשיות המעידות כמאה עדים שהעישון של סיגריות כמוהו כגחלי רתמים לגוף, כי הוא מזיק בצורה חמורה ביותר לבריאות הגוף של המעשן. וכי העישון עלול ממש לקצר את החיים חס ושלום, וסופר ומונה מספרים מבהילים מהסטטיסטיקה המתפרסמת מדי פעם המצביעה ומראה באצבע על התוצאות החמורות ביותר מריבוי העישון... עד כי הרופאים גזרו אומר כי העישון הוא הקוטל הראשון של האנושות.

לאור זה נראה ברור ללא צל של ספק כי אין מקום להתברך בלב (כפי שאחרים רוצים לומר כן) ולהורות כי היות והעישון רבים דשים בו, אם כן יש להחיל על זה המאמר חז"ל בכמה מקומות על מנהג עולם במקום שיש לחוש לסכנה, שפסקו פסקם ואמרו: והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ה'. דלא אמרו כן אלא במקומות דלא נתגלה בהתם, והמציאות לא הראתה על היפוכו של דבר, ואדרבא ראו שרבים וכן שלימים עברו ולא ניזוקו... אבל בכגון הנידון שלפנינו אשר בעיקר בעשרות השנים האחרונות לאור המחקרים המדעיים והרפואיים השונים נתגלו בממדים מבהילים היזיקי הגוף המרובים והמסוכנים אשר העישון גורם בכנפיו, והתודעה הזאת גם יצאה כבר טבעה בעולם עד כדי כך שבכמה מדינות גדולות ועצומות יצא החוק מאת ממשלותיהם על חובת ציון אזהרה על כל חפיסת סיגריות האומרת הרופא הממשלתי הראשי מזהיר את המעשנים שהעישון מסכן את בריאותם ומזיק לה... אם כן בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחד יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר שומר פתאים ה'...

ולא עוד אלא שיש להחיל על זה גם פסקו של הרמב"ם (בפי"א מה' רוצח ושמירת נפש ה"ה) שפוסק וז"ל: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. זאת אומרת שמוטל גם על אחרים להניע אותו מכך בכל האמצעים שבידיהם.

לשון אחר, לדעתו התפתחות הידע הרפואי אודות נזקי העישון והסכנות הממשיות הכרוכות בו, חייבת להוביל לשינוי בעמדת ההלכה כלפי העישון.

ומצאנו אף מי שהרחיק לכת עוד יותר בחומרת איסור העישון. תלמידו של הרש"ז אוירבך, הרב אביגדור נבנצל, העלה ספק אם מותר לתת סמים משכרים לחולה הסובל ייסורים קשים אם ידוע שהם מקצרים את חייו, או שמא יש בכך משום עבירה על איסור "לא תרצח"13. לדעת הרב ד"ר מדרכי הלפרין14, מעמדה זו של הרב נבנצל, מתבקשת המסקנה בדרך קל וחומר, שמאחר שהעישון הוא הרעלה המקצרת באופן ודאי את החיים, הרי יש לאסור את העישון לפחות משום "גרם רציחה"15.


הסמים במשפט ובהלכה
גם אילו ביקש המחוקק הישראלי לאסור את העישון באופן גורף, ודאי שלא היה עולה בידו לאכוף את רצונו נגד תרבות עישון כה מושרשת. במערכת האיזונים בין חרות הפרט לבין השמירה על הכלל, הגביל המחוקק את העישון בגיל ובמקום, אך לא אסר אותו לחלוטין.

הדברים שונים בתכלית השינוי בהתייחסותו הנוקשה של החוק נגד צריכת סמים לסוגיה: בין בעישון, בין בהרחה (הסנפה), בין בבליעה, בין בהזרקה, בין בכל דרך אחרת. כאן, המחוקק אומר את דברו בצורה ברורה, מונה בשמם את הסמים האסורים, ב"פקודת הסמים המסוכנים", מגדיר את האיסור בשימוש בהם, בסחר בהם וגם בהכנתם, וקוצב את העונשים לכל אחת מן העברות.

פוסקי ההלכה מיעטו לעסוק בנגע הסמים המתפשט בחברה הישראלית וגם בעולם. בשנת תשל"ג (1973)16, כתב הרב משה פיינשטיין תשובה מפורטת, ומנה בה סיבות רבות לאסור צריכת סמים מכל סוג שהוא. הוא הציג את הסיכונים לגוף, את החשש מן ההתמכרות להם ואת סכנת הפרישה מן החברה המתוקנת של האדם המכור לסמים. וזה לשונו:

הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא) [=מריחואנה], פשוט שהוא דבר אסור מכמה עיקרי דינים שבתורה. חדא, שהוא מקלקל ומכלה את הגוף... מקלקל הוא את הדעת, ואינם יכולים להבין דבר לאשורו, שזה עוד יותר חמור... ועוד, שהוא גורם תאוה גדולה, אשר הוא יותר מתאות אכילה... ויש שלא יוכלו לצמצם ולהעביר תאותם, והוא איסור החמור שנאמר בבן סורר ומורה... וכל שכן שאסור להביא עצמו לתאוה גדולה עוד יותר ולדבר שליכא [=שאין] שום צורך להאדם בזה, שהוא אסור... ודאי עובר על לאו זה... שסופו שילסטם את הבריות [יהיה שודד דרכים]... ועוד, שהאב והאם של אלו שמעשנין מצטערים מאד, אשר עוברין על מצות כבוד אב ואם. ועוד... איסור... ד"קדושים תהיו"... סוף דבר, הוא פשוט וברור שהוא מאיסורים חמורים, וצריך להשתדל בכל היכולת להעביר טומאה זו מכל בני ישראל.
פסיקה זו, נותרה כמעט יחידה במשך כשלושים שנה17, למעט התייחסויות ספורות אך אמיצות מאוד של רבנים, בעיקר בארה"ב, שלא היססו לדון בתופעה ולצאת כנגדה בפסיקה גלויה ונחרצת18. רבנים ישראליים העדיפו לעסוק באיסור העישון, שכביכול שכיח יותר, ובשורה או שתיים למדו קל וחומר: אם הסיגריה אסורה - אסורים גם הסמים19.


ענישה או גמילה?
השופט מ' דרורי, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים20, דן בדילמה העדינה הבאה: בית משפט השלום קבע להותיר עורר במעצר עד תום ההליכים נגדו, בניגוד לבקשתו לשהות עד תום ההליכים במוסד לגמילה מסמים. כאן עמדו זה מול זה שיקולי החברה, להעניש את החוטא, מול היעתרות לבקשתו של הנאשם, להיגמל ואולי להינצל מבור השחת שאליו הפיל עצמו. השופט דרורי גייס לצורך הצלתו של העצור את "האופטימיות הזורמת בעורקינו ברוחו של האדם וביכולתו להשתנות לטובה ואת חופש הבחירה הנתון לכל אדם לחזרה בתשובה ולהיטיב את דרכיו המובע על ידי הרמב"ם21. וזה לשון הרמב"ם:

כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו... אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה... כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו... הואיל ורשותנו בידינו... ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו".
ובהתאם לכך הכריע השופט דרורי:

משהתייצב בפנינו העורר וזועק: "אני רוצה להיגמל", כיצד נאטום את אוזנינו מלשמוע לו... שומה עלינו, איפוא, לסייע לעורר הרוצה לחזור בתשובה יום אחד לפני שיהיה מאוחר, זאת אומרת היום, וכך יוכל לשוב העורר לחברה הנורמאלית.

הערות:


* מז"פ, משטרת ישראל.
1. משנה, תמיד ג, ח.
2. מדרש אגדה (בובר), במדבר, יז, יא. וראה גם פירוש "בעל הטורים" לשמות ל, לה.
3. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, הלכה כ.
4. שם, הלכה ט.
5. רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (לא פורסם), ושם באה רשימת מקורות מפורטת של מקורות שיש בהם התייחסויות לאיסור על העישון שאסרו פוסקי הדורות האחרונים, חוקרים בתחום הרפואי-הלכתי ואחרים: הרב א' שיינפלד, נזיקין, ירושלים תשנ"ב, בסדרה חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר, עמ' 246; הרב מ' הלפרין, "העישון - סקירה הלכתית", אסיא ה (תשמ"ו, עמ' 247-238; ד"ר א' מלצר, "השפעת העישון על מערכת כלי הלב וכלי הדם ועל מערכת הנשימה", שם, עמ' 223-222; ד"ר ב' הרשקוביץ ופרופ' ר' קטן, "עישון וסרטן - רקע רפואי", שם, עמ' 237-234; פרופ' מ' אדלר ופרופ' י' שינפלד "נזקי עישון", שם, מז-מח, 100-90.
6. ליקוטי אמרים, פרק יג.
7. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן מט. והוא חוזר על כך באריכות בשנת תשמ"א, בחלק חושן משפט, חלק ב, סימן עו.
8. שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן יח.
9. שו"ת יחווה דעת, חלק ה, סימן לט.
10. לב אברהם, חלק ב, ירושלים תשל"ח, עמ' יז (הובא בנשמת אברהם, אורח חיים, סימן תקיא, ס"ק א).
11. וראה מ' הלפרין, "העישון - סקירה הלכתית", ספר אסיא ה (תשמ"ו), עמ' 238, בעמ' 245, הערה 57, שם כתב שיש לשער שעם השתנות הידע הרפואי בדבר הסיכון הממשי בעישון, הרב אוירבך היה משנה את דעתו וקובע איסור, כעין מה שנראה להלן בדבריו של הרב וולדנברג.
12. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן לט. אבל השווה שם, חלק יז, סימן כא, וכן שם סימן כב, בעניין איסור העישון ביום טוב.
13. הרב א' נבנצל, "מתן סמים משכרים לחולה מסוכן", אסיא ד (תשמ"ג), עמ' 262-260. לנושא זה, השווה א' שטינברג, האנציקלופדיה ההלכתית רפואית, מהדורה חדשה, ירושלים תשס"ו, כרך ה, עמ' 161, הערה 313, והמקורות שהביא שם. והשווה גם חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, סעיף 23, וראה עוד א' שטינברג, "הבסיס ההלכתי להצעת 'חוק החולה הנוטה למות'", אסיא עא-עב (כרך יח, ג-ד), שבט תשס"ג, עמ' 25, בעמ' 39, הערה 74.
14. לעיל, הערה 11, בעמ' 246.
15. אבל דבריו צריכים עיון, שכן הרב נבנצל כותב בעצמו ששמע מהרב אוירבך, "שצירף כסיבה להקל [ליטול תרופות לשיכוך כאבים] - שאין כל זריקה בפני עצמה מקצרת חיי החולה בהכרח, אלא מבין רבות מתקצרים חייו". והלא הוא הדין לגבי עישון, וממילא שוב קשה לאסור עישון משום איסור רציחה.
16. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן לה.
17. ראה למשל הרב א' זלמנוביץ, "אלכוהוליזם וסמים ביהדות", בסדרה "חברה והלכה - בירור בעיות חברה לאור ההלכה", מכון העם והמדינה, מזכרת בתיה. הספר דן במגוון רחב של שאלות, אך זכה בשעתו לתהודה מקומית בלבד.
18. Rabbi Nachum Amsel, The Jewish Encyclopedia of Moral and Ethical Issues (Jason Aronson, 1994), pp. 57-60; Rabbi Menachem M. Brayer, "LSD: A Jewish View", Tradition 10:1 (Summer 1968), pp. 31-41; Rabbi Nathan Drazin, "Halakhic Attitudes and Conclusions to the Drug Problem and its Relationship to Cigarette Smoking," in Leo Landman, ed. Judaism and Drugs (NY, 1973), pp. 71-81; Rabbi David Novak, "Alcohol and Drug Abuse in the Perspective of Jewish Tradition", Judaism, Spring 1984, pp. 221-232 (Reprinted in his book Halakhah in a Theological Dimension Scholars Press, 1985).
19. ראה למשל הרב ש' אבינר, "העישון לפי ההלכה", ספר אסיא ח (תשנ"ה), עמ' 354.
20. ב"ש (י-ם) 1151/02 י' אסרף נ' מדינת ישראל דינים מחוזי לג(4) 658.
21. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה, הלכה ב.